משה מבטיח שאם העם ישמור את המצוות יבוא שפע של ברכה בארץ. הוא מזכיר את המן, שלימד שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, ואת הבגדים שלא בלו במדבר. הארץ מתוארת כארץ של חיטה ושעורה, גפן, תאנה ורימון, זית ודבש, ובתוכה הציווי לברך אחרי שאוכלים ושבעים.
משה מזהיר מגאווה: לא לחשוב שהעושר בא מכוחנו, ולא שהארץ ניתנה בזכות צדקתנו. הוא חוזר על חטא העגל, על שבירת הלוחות ועל ארבעים הימים שבהם התפלל, ומספר על הלוחות השניים. בהמשך מופיעה השאלה מה ה׳ שואל מעמך, והפרשה השנייה של קריאת שמע, על הקשר בין שמירת המצוות לגשם ולשפע.
- הכרת טובה וברכת המזון
- גאווה מול ענווה
- הזדמנות שנייה אחרי טעות